בנם של שרה ושמעון איתן. נולד ביום י"ב באדר ב' תשס"ג (16.3.2003) בארצות הברית. אח לנחמה, אביבה, שירה, אברהם, שושנה ובת שבע.

אליהו עלה ארצה עם משפחתו ב-2005, כשהיה בן כשנתיים. המשפחה התגוררה בשכונת נופי אביב בעיר בית שמש, שם גדל והתחנך. הוא למד בבית ספר יסודי מקומי ובישיבה התיכונית "אהבת ישראל" בעיר.

בפי משפחתו וחבריו כונה - אלי משה, או בקיצור - אלימו. נער שקט ועניו, בעל אהבה עמוקה לתורת ישראל, לעם ישראל ולארץ ישראל.

בכיתה ה' התחיל ליצור עבודות מעץ. הוא בנה ספסל, יצר רהיטים וחפצי עץ נוספים וגילה תשוקה והתלהבות רבה בעשייתו. לחגיגות בר המצווה שלו קיבל כמתנה כלי עבודה. באותה שנה כבר בנה פרגולה בחצר בית המשפחה. מאז, יצר בעץ בכל רגע פנוי - בנה רהיטים לבית הכנסת השכונתי, כגון שטנדרים (מעמדים לקריאה), מחיצות ואת לוחות הצד של ארון הקודש, וכן פרגולות, נדנדות ורהיטים לבתי השכנים. כמעט כל בית בשכונה התחדש בעבודת עץ מעשה ידיו.

ידי הזהב שלו באו לידי ביטוי גם ביכולתו לתקן כל תקלה אפשרית. אימו מספרת שהיה מסתכל על החפץ, המכשיר או המערכת שהתקלקלו, מתחיל לעבוד ומבין את הפתרון תוך כדי תנועה.

עם סיום לימודיו בישיבה התיכונית, החל ללמוד בישיבת ההסדר "שעלבים", סמוך למודיעין. הוא אהב מאוד את הישיבה, היה מאושר ללמוד בה ובלט במידותיו הטובות.

רבניו וחבריו תיארו אותו כאיש חסד אמיתי, שתמצית חייו הייתה נתונה לעשייה למען האחר ולרצון להיטיב עמו. תמיד חיפש למי הוא יכול לעזור וכל מי שהכיר אותו ידע שהוא הכתובת לפנות אליה בעת צרה, בכל שעות היממה. הוא עשה זאת בפשטות, בצניעות ובענווה, ללא רצון בתמורה, כשה"אני מאמין" שלו הוא: "אל תחכו שיבקשו. פשוט תעזרו".

כך, מספרים בישיבה על שטנדר לא תקין שתוקן יום אחד באורח פלא, מבלי שאיש התבקש לעשות זאת, ומבלי שאיש יזקוף את התיקון לזכותו. זמן מה לאחר מכן, עבר אליהו ליד הרב שהשתמש בו ושאל כבדרך אגב איך השטנדר, ורק כך הבין הרב שהוא זה שתיקן אותו.

אליהו היה צעיר נעים ושופע חיוניות, חייכן וחביב, שידע לדבר עם כל אדם, קיבל את כולם בסבר פנים יפות ותמיד פרגן וחילק מחמאות. חבר אמת, שכל חבריו ראו בו את החבר הטוב ביותר שלהם, בן מסור, אח אוהב ודוד נפלא. תמיד הקדיש זמן לאחייניו והרעיף עליהם אהבה, והם החזירו לו כפליים.

ב-3.11.2022 התגייס לצה"ל ושירת כלוחם בחיל ההנדסה הקרבית, גדוד 601, עוצבת "עקבות הברזל" (401). הוא הרגיש תחושת שליחות בשירותו הצבאי, היה לו קשר מיוחד עם חבריו לנשק והתנדב ראשון לכל משימה. מפקדיו, שהתרשמו ממקצועיותו ומביצועיו, ראו בו נכס שאי אפשר לוותר עליו.

בכל חופשה שקיבל מהצבא, ביקר בישיבה וחלם לחזור ללמוד בה אחרי השחרור. בהמשך, תכנן ללמוד הנדסת בניין ולבנות את הארץ שכל כך אהב.

אליהו היה בעיצומו של מסלול ההכשרה כשפרצה המלחמה ב-7 באוקטובר 2023, בשמחת תורה תשפ"ד. עם סיום המסלול, בדצמבר 2023, נכנס עם הגדוד ללחימה בשטח רצועת עזה. הוא לחם במשך חודשים ארוכים, מתוך אמונה בצדקת הדרך וחתירה נחושה לניצחון. גם ברגעים מאתגרים לא התלונן, ראה את שירותו כעבודת קודש ואת המלחמה כמלחמת מצווה.

לאורך הלחימה, ביקש להרגיע את חששותיהם ודאגותיהם של בני משפחתו וכשנשאל לשלומו ענה תמיד: "הכול מצוין, ברוך השם", והוסיף: "אל תדאגו עליי, תדאגו על החטופים, על דברים אחרים".

החברותא שלו (שותפו ללימודים בישיבה) סיפר שבאחד הימים אליהו שאל אותו מה יעשה אם יקרה לו משהו. החברותא אמר: "אני אבכה לעולם". אליהו משה סירב לקבל זאת וענה: "אני לא מרשה לך. תבכה קצת עם ראש מורם".

ב-15.6.2024, במהלך פעילות מבצעית בשכונת תל סולטאן ברפיח, נורה טיל נ"ט (נגד טנקים) לעבר הנמר"ה (רכב קרבי הנדסי משוריין) שבו היו אליהו ושבעה לוחמים נוספים. כל השמונה, בהם אליהו, נהרגו במקום.

רב-טוראי אליהו משה-שלמה צימבליסט נפל בקרב ביום ט' בסיוון תשפ"ד (15.6.2024). בן עשרים ואחת בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, ירושלים. הותיר אחריו הורים, חמש אחיות ואח.

לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל.

אימו, שרה, כתבה: "אין מילים – איך אימא כותבת על בנה האהוב?... אני רק אציין שהיית הבן שכל אימא רוצה. מנומס, שמח, תמיד עם חיוך, מוכשר בבנייה, לב ענק ורחב, צנוע, חתיך, עיניים כחולות (היחיד בן שבעה ילדים), שמר וחי בתורה ומצוות, היה פשוט גיבור".

"הכרתי אותך רק שנה וחצי", כתב אריאל, "ועדיין נגעת בליבי והשארת חותם עצום. החיוך הרחב שלך, מאור הפנים שלך, עיניך הכחולות המביטות אליי במבט נעים ושמח, מבט מרגיע ומשרה אושר ושלווה, ביטחון וקסם בלתי מוסבר... ידי הזהב שלך היו לשם דבר ולמופת בכל מקום אליו הגעת, מעשי החסד שלך השאירו אותי פעור פה ונדהם בכל פעם מחדש".

"נתגעגע לעולם", כתבו בני המשפחה, "לא נשכח אותך ומקווים שכל העולם כולו לא ישכח אותך. יהא זכרך ברוך".